הרקע לעתירה וטענות הצדדים
1. בעתירה זו ביקש העותר לבטל את החלטת משיב 1 מיום 16.04.12, בה הוחלט לדחות את בקשת העותר להכיר בו כפליט בהתאם לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (להלן: "האמנה") ולפרוטוקול המשלים משנת 1967, וזאת לאור המלצת משיבה 2 ובחינת המקרה על ידי משיבה 3. כן נתבקש לבטל את החלטת משיב 1 שלא לבחון את הערר שהגיש העותר ולהורות למשיבים לבחון מחדש את עניינו של העותר כפליט בהתאם לאמנה ולהורות להם ליתן לעותר רישיון לישיבת ארעי בישראל.
2. לטענת העותר, בן 31, אזרח ליבריה, מוסלמי בדתו ומשתייך לקבוצה האתנית Madingo (להלן: "מדינגו"), הוא נרדף במדינתו על ידי קבוצות שבטיות חמושות שמטרתן להרוג בחשאי אזרחים שמוצאם במדינת נימבה, מוצאו של העותר. לדבריו, הצלחתם של שבט "מדינגו" גרמה לשבטים האחרים בליבריה קינאה מרובה והתוצאה הייתה מלחמה עקובה מדם בת 14 שנים במהלכה נטבחו לפחות רבע מיליון איש, רובם בני שבט "מדינגו". אנשי השבט ברחו למדינות שונות, ביניהם גם הוא. רדיפתו, כך נטען, נעשית על בסיס השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת והוא גם הוכיח פחד סויביקטיבי בשעה שרואיין בחסות נציבות האו"ם לפליטים בישראל (UNHCR). בעתירתו גולל העותר את נסיבות חייו הקשות, כשבשנת 1989 בעת מלחמת האזרחים בליבריה נרצחו נגד עיניו אביו ושני אחיו ואמו נאנסה ונרצחה. הוא עצמו ניצל מאחר והצליח להתחבא תחת מיטתו. הוא נמלט לעיר "גיני" ושהה בה עד שנת 2000, אז שב לליבריה (מונרוביה). בשנת 2004 שרפו חברי השבטים Mano ו-Guo את ביתו לאחר שלא מצאוהו בו. במקביל הוא נכלא על ידי אזרחים בני שבטים אחרים ואוים על ידם כי יהרגוהו. בסופו של דבר הוא שוחרר אך אוים גם בהמשך על ידי בני שבטים אחרים. פניותיו למשטרה בליבריה נענו כי אין ביכולתה לעשות דבר. חודשיים לפני שנמלט מליבריה, הגיעו מספר אנשים לביתו ולאחר שלא מצאוהו בו הם שרפו את הבית. בעקבות אירוע זה נס העותר על נפשו. בחודש אוגוסט 2005 הוא הוציא ויזת לימודים למצרים, וביום 30.04.06 הוא הסתנן לישראל ונעצר בגבול. העותר ציין כי בראיון שנערך לו אצל משיבה 3 ביום 29.06.06 הוא נמצא כמי שלא נמצאו סיבות להטיל ספק באמינותו וכי הוכיח חשש סובייקטיבי מרדיפה על רקע מוצאו האיתני. חרף זאת, בקשתו למקלט מדיני נדחתה בטענה כי אין מדובר ברדיפה קבוצתית על רקע איתני כי אם בעבירות כלליות על החוק, וכי משטרת ליבריה בשיתוף עם כוחות בינלאומיים פועלות כנגד הקבוצות האלימות. ערר שהגיש למשיבה 3 ביום 3.09.08 במסגרתו הציג מידע חדש אודות פעילותם של אנשי שבטי Mano ו-Guo בהריגת בני שבטו של העותר, נדחה אף הוא מן הטעם כי העותר לא הצליח להוכיח פחד מבוסס היטב. ערר שהוגש למשיב 2 לא נתקבל על דעתו של משיב זה וביום 17.04.12 הוא העביר את המלצתו למשיב 1 לדחות את בקשת העותר למקלט מדיני. יום קודם לכן, ביום 16.04.12 החליט משיב 1 לדחות את בקשת העותר למקלט מדיני.
3. לטענת העותר, מדינת ישראל כמי שמחוייבת, לפי הצהרותיה בעבר, לאמנה ולפרוטוקול, מחויבת לעקרון לפיו אין לגרש אדם למקום בו יעמדו חייו או חירותו בסכנה. עוד לטענת העותר, המצב הפנימי-בטחוני בליבריה רחוק מלהיות יציב, ובנסיבות אלו הסטנדרטים שהפעילה משיבה 3 בעניינו, כמו גם בעניינם של עותרי מקלט אחרים הינם בלתי סבירים, מעוותים ובלתי חוקיים. כך, המליצה משיבה 3 לדחות מאז הקמתה אלפי בקשות מקלט ולא מצאה ולו אדם אחד אשר עומד בתנאי האמנה וקיימת סכנה בגירושו. האחוז הנמוך של ההכרה בעותרי מקלט בישראל אל מול מדינות אחרות בעולם מצביע כשלעצמו על בעייתיות בשיקול דעתה של המשיבה ובדרך פעילותה ויש בו כדי להעביר את הנטל על כתפיה להוכיח את תקינות פעילותה. במקרה זה, משיבה 3 דחתה את בקשתו מבלי שראיינה אותו באופן סתמי מבלי שהצביעה ולו על בדל ראייה אחד המלמד כי עניינו של העותר נבדק ולא צפויה לו כל סכנה אם ישוב למולדתו.
4. עם הגשת העתירה הוריתי על הגשת תשובה מקדמית מטעם המשיבים. בתגובתם ציינו המשיבים כי נסיבותיו של העותר אינן באות בגדרי הקריטריונים הקבועים באמנה, וחששו הוא אך חשש סובייקטיבי ממעשים פליליים באזור מסוים בליבריה שאין בהם כדי להקנות לו מעמד של פליט. העותר לא ביקש את הגנת הרשויות בליבריה והוא לא הצביע על כל הסבר מדוע לא יוכל לשהות באיזור אחר בליבריה. בקשת העותר למקלט נבחנה על ידי נציבות האו"ם לפליטים ונדחתה עוד בשנת 2007. בקשתו לעיון מחדש בשנת 2008 ושוב בשנת 2010 נדחתה אף היא בהחלטה מנומקת. גם המידע החדש שהציג העותר בבקשתו מיום 4.09.08 לא היה בו כדי לשנות מסקנה זו, שכן כל שנטען בה הוא כי קיימת אלימות בין-שבטית באזור מסוים בליבריה; כי מסתנן אחד מליבריה מת לאחר שהורחק מישראל; כי מנהיג המורדים שהעותר חושש מפניו נבחר לתפקיד שלטוני; וכי בית הוריו מוחזק על ידי אנשים שהוא חושש מפניהם. בכל אלו נטען אין כדי להעניק לעותר מעמד של פליט בהתאם לאמנה. לטענת המשיבים, השלטונות בליבריה פועלים באופן נמרץ בכל הקשור להגנה על זכויות אדם. המנהיג ממנו חושש העותר נבחר בבחירות דמוקרטיות לשמש כסנטור באזור נימבה אותו עזב העותר לפני כ-26 שנים. אותו סנטור אינו מכיר כלל את העותר ואין כל אינדקציה כי הוא עלול לפגוע בעותר. העותר כלל לא גר בעשרים השנים האחרונות בבית שלטענתו נשרף זה מקרוב. פשיטא גם, כי אין לייחס משמעות למותו של מסתנן ליברי אחד שגורש אל מול מאות אלפי מבקשי מקלט ליבריים שהוחזרו בשנים האחרונות למולדתם ממדינות שונות בעולם ואין ידוע על קושי כלשהו הקיים כתוצאה מהשבתם. גם טענת העותר כי המצב בליבריה רחוק מלהיות יציב נעדרת כל בסיס. אין כל ממש בטענת העותר בדבר דחייה אוטומטית של בקשות למקלט מדיני ועבודתו הרצינית והיסודית של המשיב עובר למתן החלטתו גם היא מעידה על כך. טעות הסופר שנפלה בתאריך מתן ההחלטה (היינו דחיית הבקשה ביום 16.4.12 כביכול יום אחד לפני מתן ההמלצה על ידי משיב 2) אין בה כדי לשנות ממסקנות אלו. על כל אלו נטען כי כוחות המשטרה המקומיים בליבריה בשיתוף עם כוחות בינלאומיים פועלים בליבריה, ובמיוחד במונרוביה, להגן על התושבים מפני פגיעה בהם ולכן אין ממש בטענתו כי הוא זכאי להכרה כפליט בשל המעשים הפליליים הנעשים בליבריה. מה גם, שהעותר לא הוכיח כי פנה לרשויות ליבריה וכי הם סרבו להעניק לו הגנה.
דיון והכרעה
5. אכן, לשר הפנים (ובמקרה זה הפועלים מכוח סמכותו) הסמכות להורות על אי מתן מקלט לעותר בישראל ועל הרחקתו ממנה. שיקול הדעת שבידי שר הפנים בכל הקשור בכניסה לישראל והשהייה בה הוא שיקול דעת רחב (בג"צ 282/88
עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424; בג"צ 10533/04
ויס נ' שר הפנים, 28.06.11). עם זאת, סמכות זו, ככל סמכות אחרת, צריכה להיות מופעלת במסגרת התכלית המונחת ביסודה. על כן בהפעלת הסמכות יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל מחד ואת חייו של הפרט וחירותו מאידך. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה - לא בישראל ולא בארץ היעד אליה יגורש (בג"ץ 4702/94
אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843). שיקול דעת בעניין זה כפוף בין היתר לכללי המשפט הבינלאומי שמדינת ישראל רואה עצמה מחויבת להם. כך גם בנוגע לאמנה ולפרוטוקול. סימן ל"ג לאמנה קובע את עיקרון "אי ההחזרה" לפיו, "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת". על פי האמור בסימן א' סעיף א(2) לאמנה, פליט הוא אדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואינו יכול או רוצה להיזקק להגנתה של אותה ארץ בגלל הפחד האמור".
6. צא ולמד כי קבלת הגנה ומקלט במדינת ישראל תיתכן אם בשל היות מבקש המקלט נתין במדינה בה נשקפת ככלל סכנת חיים לנתינים שכמותו אם יוחזרו לארצם, ואם בהתבסס על נתוניו האישיים של המבקש ועל סיפור חייו. הקביעה כי במדינה ממנה הגיע מבקש המקלט קיימת סכנה כללית לכלל הנתינים השבים אליה נסמכת בדרך כלל על דיווחי האו"ם בקשר לאותה מדינה. לעומת זאת, על מנת שבקשה לקבלת מקלט בשל נתונים אישיים תתקבל, יש להשתכנע כי המבקש נמצא מחוץ לארצו ואינו חוזר אליה מחמת חשש מבוסס היטב שיירדף בה מסיבות של גזע, דת, לאום, או חברות בקבוצה בעלת השקפות פוליטיות. מדובר במבחן סובייקטיבי המשולב במבחן אובייקטיבי, כשעל החשש להיות מבוסס היטב (עת"מ 1779/05
מוטגומרי רצ'ארד נ' משרד הפנים, 24.08.06). אמות המבחן הראייתיות לבחינת פליטות נקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים ומדינת ישראל כעיקרון מאמצת אותן ומתבססת עליהן, והסתמכות זו הוכרה כסבירה בפסיקה (ראו עת"מ 2028/05
זנבק ווליוהאנס באלכה נ' משרד הפנים, 8.02.06). משכך, לו עלה בידי העותר להוכיח כדבעי שבארצו נשקפת לו סכנת רדיפה, הוא היה זכאי להגנה ולהמשך שהותו בישראל למצער עד להסדרת אפשרות קליטתו במדינת מקלט אחרת.
7. דא עקא, מהעתירה עולה כי בקשתו של העותר מכוונת בעיקרה אל האפשרות השנייה לפיה נשקפת לו סכנה באופן אישי מהחזרה לליבריה בשל השתייכותו לשבט "מדינגו". בליבריה הוקם שלטון דמוקרטי והאו"ם אישר זה מכבר למדינת ישראל כי אין מניעה להשיב נתינים ליבריים חזרה לארצם (ראו עת"מ 1779/05 בעניין
מוטגומרי). מהדוחות של משרד הפנים של ממשלת בריטניה גם עולה כאמור, שכוחות המשטרה בליבריה פועלים בצוותא עם כוחות בינלאומיים לסיכול פעולות אלימות ואיבה בין-שבטיות ואחרות. בקשתו של העותר מכוונת כאמור, אל האפשרות השנייה לפיה קיימת לו באופן אישי בשל נסיבותיו והשתייכותו לשבט "מדינגו" סכנת חיים אם ישוב לארצו. ואולם, בצדק נטען על ידי המשיבים כי טענות העותר בעניין זה אין בהן כדי לשכנע במידה הראויה כי הוא אכן נתון לסכנת חיים אם יוחזר למולדתו (ראו לעניין זה, עע"מ 6473/11
Guven Elcin
נ' משרד הפנים, 19.09.11). אכן, ביתו של העותר - כך נטען על ידו ומשיבה 3 לא מצאה מקום להטיל ספק בדבריו - נשרף בחודש אוקטובר 2004, אך כפי שצוין בהחלטת משיבה 3 מיום 14.08.06 מדוחות ממשלת בריטניה עולה כי אירוע זה היה במסגרת האירועים החמורים שהיו במונרוביה במהלך חודש אוקטובר 2004 אך שככו זה מכבר לאחר שכוחות האו"ם השיבו את הסדר על כנו באופן מהיר. מקרי אלימות אחרים בליבריה, ובמיוחד במונרוביה הם אירועי אלימות כלליים שאינם על רקע של פגיעה מרוכזת מצד קבוצה אתנית או פוליטית מסוימת כנגד קבוצה אתנית או פוליטית אחרת. הנתקל באירועים מעין אלו יכול לפנות לכוחות המשטרה הפועלים בשיתוף עם כוחות בינלאומיים למנוע אירועים אלו. בנוסף, גם אם אכן קיימת אלימות בין-שבטית בליבריה, מדובר בבעיה הקיימת באזור מסוים ואין מניעה שהעותר יתגורר באזור אחר בליבריה (השוו עת"מ (י-ם) 53765-03-12
א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל נ' שר הפנים, 7.06.12). בצדק גם נטען כי בית הוריו שנשרף לפני למעלה מעשרים שנה כמו גם מקום שלטונו של הסנטור מפניו העותר ירא אינו האזור בו התגורר העותר בטרם נמלט מליבריה. בנסיבות אלו החלטת המשיבים לדחות את בקשת העותר לקבלת מקלט נתקבלה לאחר בדיקה וחקירה נאותות, היא סבירה ואין עילה להתערב בה.
נוכח כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2002.
ניתנה היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.